שירת הקודש של יהודי תימן

מסורת עתיקת יומין של כיסופים לציון ודבקות בבורא

שירת יהודי תימן היא אחד האוצרות הרוחניים המפוארים של עם ישראל. במשך דורות רבים, היוותה השירה חלק בלתי נפרד מעבודת השם, משמחות המצווה ומחיי הקהילה בתימן. אין מדובר בפיוט ספרותי גרידא, אלא בתפילה זכה הבוקעת מן הלב, מלאה באהבת ה', בכאב הגלות ובתקווה היוקדת לגאולה קרובה.

מאפייני השירה:

• ה"דיוואן": ספר השירים המרכזי המלווה את יהודי תימן בשבתות, בחגים ובשמחות (ברית מילה, חתונות). שירי הדיוואן נכתבו על ידי גדולי המשוררים, ובראשם "נעים זמירות ישראל" של יהדות תימן – מארי שלום שבזי זיע"א.

• שילוב השפות: ייחודה של השירה הוא בשזירה האומנותית בין שלוש שפות: עברית (לשון הקודש), ארמית (לשון הגמרא והזוהר) וערבית-יהודית. שילוב זה מבטא את עומק הקבלה והסוד הטמונים במילות השיר.

• הניגון והמקצב: בתימן נהגו לשיר בטהרת הקול האנושי בלבד, זכר לחורבן בית המקדש, ללא כלי נגינה. הליווי היחיד שהיה נהוג בשמחות מצווה הוא תיפוף קצבי על גבי פח (או תוף פשוט), שנועד לעורר את הלבבות ולרומם את השמחה, תוך שמירה על גדרי הצניעות והקדושה.

• סוגי השירה: נהוג לחלק את השירה לשלושה חלקים עיקריים המבוצעים בסדר קבוע:

  1. נשיד: פיוט פתיחה איטי ומתחנן, ללא ליווי קצבי, המבטא רצינות וכובד ראש.

  2. שירה: החלק המרכזי והשמח, המלווה בקצב ותיפוף, בו הקהל משתתף ועונה למשורר.

  3. הלל: סיום השירה בדברי שבח והודיה לבורא עולם.

עמוד זה באתר מוקדש לשימור המורשת הטהורה הזו, להנגשת הפיוטים והלחנים המקוריים כפי שעברו מאב לבן, ולחיבור מחדש אל מעיינות הרגש והאמונה של אבותינו.